הקשבה מטיבה


הקשבה שקטה מבטיחה מידה של מרחב וסקרנות.
את לא יודעת מה תשמעי,
להיות מסורה לחוויה שאי אפשר לשלוט בה,
זאת פעולה של אמונה.
לא צריך להאמין אלא לשבת בשקט
את הזמן הקצוב.
בשבילי השקט הוא המקור. לכל הסודות והיכולות.
שנים אנחנו מבלים במלחמה נגד עצמנו,
בינינו לבינינו מהחיכוך אפשר לבנות רצון ויכולת
לעמוד מול השכל בלי להיכנע לו.
למדתי להאמין בשלם.
בהתחלה יושבים ומקשיבים לתוכן המותנה,
לצורות המובנות של החשיבה הרגילה.
שוב ושוב השכל אומר לנו
מה אמיתי ומה לא, מי אשם ומי צודק, מה טוב ומה רע,
לגלות שזה לא מבוסס במציאות אלא מושרש בתוכנו,
זו הפתעה מטלטלת.
קורעת את רשת התפישה המוכרת,
שכבות ומבנים של שיפוט, מאחריהם את מגלה
שהתוכן הפנימי מותנה במידת הצפיפות או המרחב.
ככל שהמבט מתרחק מאיתנו הוא מתרחב.
נושרים דעות ואיסורים היינו מלאים בהם,
מזוהים איתם בחשיבה.
הרחבת המבט עושה מקום להיות.
בצורות, תנועות וביחסים.
שקט אומר שאנחנו מקשיבים למחשבות שלנו
לפני שאנחנו מאמינים להם.
הוא מרחב מחבר לא מפריד.
מקום פגישה ללא הגנות ומחסומים.
חוויה של אחד. מקום מכיל אינטימיות.
ככל שאת יותר מכירה ואוהבת את עצמך
את מרשה לעצמך להיפתח להקשיב.
אחדות פנימית היא לא רעיון פילוסופי,
היא להיות פתוחה ומחוברת בכל המישורים:
גוף, חשיבה ורגש.
למצוא איך להתקיים מתוך אהבה ולא מתוך פחד.

רוח רוח אל תנוח


תדרים עדינים אפשריים. קיימים. במקביל.
בעצמי ביליתי שנים בחדרי חדרים. עולמות אמיתיים.
יש בהם אתגר, סיפוק ומשמעות. הם מלאים חיים.
יש בהם חיבור לכוחות אינסופיים אבל הם חסרים
את המציאות. עבודה פנימית נכונה מפיחה רוח בחיים.
מנשימה אותם. נותנת כוחות להתמודדות עם המציאות,
פורעת את השערות, נושפת במפרשים, מארגנת
צעדים מעל ומעבר. אבל אין בדעתה להחליף אותה.
חלוקות ופערים בולעים אותנו, נוגסים במציאות,
הפער בין עולמות עליונים ותחתונים גדל ככל
שהחשיבה נעשת יותר חומרית. המציאות נדחסת,
מתכווצת ויוצרת פחד ואלימות. חשיבה חומרית
ממלאת את העולם ביקורת. התנגדות. נפרדות. בדידות.
הרוח נחלשת בעולם. אנחנו רואים את זה קורה.
רוח היא אחדות. היא מרווח הנשימה, תנועה של
פתיחות ושינוי. השתתפות. היא אינסופית.
לא היא נחלשת, אנחנו נחלשים בלעדיה.
אהבה זאת לא מילה גסה בעליונים. אהבה היא
כוח אינסופי.
כאן ירד ערכה בהמוני אחוזים. סר חינה בפני כוחניות
וממון. הפחד עושה בנו שמות. כחברה ויחידים.
הוא מנהל אותנו, את העולם, לא אהבה.
ברצינות העולם נהייה יותר ויותר עצוב.

אמת


לא צריכים כלכך הרבה תיקון, טיפול, יעוץ, עזרה,
כמו להקדיש זמן לעצמנו באופן קבוע.
להתחבר לגוף, לנשימה לשקט, להקשבה.
אין מחזק, מבהיר ומשמח יותר מזה.
רוחניות אמיתית לא מרוחה במשפטים יפים
היא חדירה לשורשי הדברים.
לעצמות המבנה. לשורשי התפישה.

נצחית ומשתנה תדיר


חוטים אינסופיים מאירים את סבך הקיום
עמוק בלב החיים מצאתי משהו ראוי ללכת לקראתו.
לא משנה כמה משהו פנטסטי, הוא גם רגיל.
זאת התודעה שלנו, נפתחת ונסגרת ונפתחת.
אני חיה קרוב לדברים. בתוכם. מאמינה באהבה.
היא לוקחת אותי לאן שאני צריכה ומביאה אלי
מה שצריך להגיע. בדרכי חוקרת את הקצוות
המחוספסים, את השוליים, צוללת מעבר לגבולות
המוכרים של הדברים, להרחיב את החוויה,
לסלק את הספק. החיים הם תנועה של גילוי.
אתגר מתמשך. מפחיד להתקיים בלי המבנים
המוכרים. בירור וארגון הרגשות מותיר אנרגית חיים
לגשר בין המופשט לצורה. דחיסות מוכיחה
את מידת ההזדהות עם החשיבה. השכל יעשה הכל
להגן עלינו, יסיח דעתנו, יפחיד, ישכנע, יצדיק,
הפיתוי להימנע מהאמת בתוך המציאות, גדול מאיתנו.
התעוררות היא הרחבת המבט, ממנו נובעת הבנה.
חוויות פנימיות קורות מחוץ לשפה. מולן
משתתקות המילים או מתקשות להלביש נראה
לנסתר. אחרי שנלחמת בעצמך על עצמך, לאסוף
את כל החלקים, את יכולה סופסוף לעשות סדר
במה שאת מרגישה בפנים. חופשיה למצוא את המילים.
כמיהה, חוסר וגעגוע הם חלק מלהיות שלם.
הם בקשה עמוקה לחיבור. הם בעצמם נגיעה. הם יש.
אהבת אמת אינה כפופה למקום, זמן והשתוקקות,
אינה כלואה בדימוי וצורה, היא מופשטת, נצחית
ומשתנה תדיר. עמוק בלב הקיום חוטים אינסופים
מאירים

שלום פנימי הוא התחלה של עולם תקין


בשכונה בה אני מתגוררת במרכז העיר יש ריבוי של
מפורסמים, תופעה אנתרופולוגית מעניינת לכשעצמה.
חשיבות עצמית מוגדלת עושה אותנו יותר פגיעים.
פגיעות אינה מעידה על רגישות כמו על חולשה פנימית
ואיכשהו היא תמיד מתקיפה.

הבוקר בין הקופה לערמת קרואסונים פגשתי שכנה
תלמידה בעבר, אנחנו מגששות גשר במילים אחרי
שגרת מחמאות את יודעת למה עזבתי היא אומרת,
בגלל הפחדים. אני לא יודעת אבל מה זה חשוב עכשיו?
את יכולה לחזור. מה שהיה היה. והיא
נכנסת לי בדברים: ״תשתקי. אל תנאמי לי,
אני מכירה אותך״. כך היא מעיזה (!?) טוב היא
באמת מפורסמת:) ככה על הבוקר?!
לא שהיתי מסכימה לבלוע את זה בצהריים.

פעם היתי נחנקת, מתכווצת, מתביישת,
מרגישה אשמה, מבוכה, מה לא?
היום לא.
הרי סופסוף למדתי להגיד את עצמי.

״אל תשתיקי אותי. אני לא נואמת ואת לא באמת
מכירה אותי כמו שנדמה לך״ חייכתי אליה
תשובה מלאה בנחת.
כל אחת בקופה שלה, אני פונה אליה כשאני מסיימת
כי באמת סערת הרגשות כאן לא לעניין
ולא היתה לאף אחת כזאת כוונה.
אני לא רגילה שצועקים עלי, היא מלמלה בלחש,
הסתכלתי עליה, נדהמת!
והיא, יצאה את החנות בדמעות

ואני, לא מאמינה! איך היא הפכה הכל בשניה!

כבר נתקלתי
וזה כלכך מהיר ולא צפוי שאי אפשר לקחת כאן אחריות.
או לעצור את דהירת הרכבת או לשנות לה את המסלול.

עלבון חסר אחיזה בעליל, מוליד כעס והאשמה
שילכו ויתגבשו ויתֿפסו כאמת
שתלך ותתאבן.
בבל.

בורות ועיוורון אמר בודהה וצדק.
מלא #כאב_סתם בעולם שלנו.
סותם את הצנרת, מרעיל את הנשימה אוטם לב.
מרחיק. מפריד. מכאיב.

אפשר אחרת.
מתוך שלום פנימי באים בכבוד אחד אל השני.

התמסרות הכרחית


קשוחה אמרו אני רק מזכירה
רק בזכות משמעת והקפדה ממושכת
אפשר להגיע להיות מה שאנחנו
אמורים להיות.
בזכות מסירות בלתי מתפשרת
לתהליך פתיחה אינסופי,
חיבור למהות נצחית, ואהבה
בלתי תלויה בזמן ומקום,
מצמיחים שורשים וכנפיים.
התמסרות למשהו גדול מאיתנו
רק היא יכולה לעשות אותנו מקום
רחב ויציב, עמיד בשינויים ומסוגל להכיל.

עכשיו אומרים כל מיני דברים,
קודם הרגשתנו.
עכשיו מנומסים, קודם נגענו בחיים.
עכשיו מפרשים, קודם היינו הטקסט עצמו.

גוף חכם שכל מרגיש


הלימוד אינו תאורטי. אנחנו לומדים מחוויה, מניסיון.
בין מה שמלמדים למה שלומדים, יש קשר עקיף.
לוקח זמן להבנה להתגבש למילים. במיוחד בימנו
ידע מציף ושוטף ללא הרף. לא מספק את התשובות
החשובות לחיים. איך להתמיד, איך להקשיב,
איך להיות חברים, איך להתמודד עם אובדן ומשבר,
איך להסכים, איך לעזוב, איך להגיד את עצמנו,

לא חסר ידע, כל מה שאפשר לצטט ולדקלם,
להתכתב ולהוכיח,
מודעות מדברת אל הצד המרגיש שלנו.
על מחשבות הישנות בקרקעית הקיום,
על חלונות זוהרים אל אופק מחייך.
על היכולת להתעמת עם כל מה שצריך במציאות
על הרחבת תחום האחריות.
הלימוד מחלחל פנימה בחשאי.
מאחורי המילים הוא מתגנב, תהליכים עדינים
ומורכבים
נרקמים הרבה לפני שאפשר לעצב מהן אמירה
מגובשת.
לאורך שנים. הלימוד קורה בשקט. בתנועה. תוך כדי.
משהו נפתח משהו מתעורר, משהו מובן, מתבהר,
מתאפשר, מחבר,
משהו מסכים. משהו מניח.

החופש להיות


העניין הזה, לא לקחת אישית,
המפתח לחופש,
לא נשמע כלכך אטרקטיבי
ובוודאי לא כשמבינים כמה צריך להתעמת
כדי להשיג.
אבל גם חופש
לא נשמע כלכך אטרקטיבי היום
וברור ש יש עוד דרכים להגיע.
(הדרך הזאת מגיעה מהמזרח הרחוק.)
תודעה מלאה בעצמה היא כמו בית
עם קירות בטון חוצצים.
תודעה שקטה היא כמו מקום עם קירות מזכוכית,
משקפים את מה שיש, בזויות מסוימות של השמש.
לפעמים יותר מרהיב לפעמים פחות.

על הלימוד וההוראה והסוד


בסוף הסרט כתוביות רצות על המסך אנחנו עדיין יושבות
מחכות שהאולם יתרוקן, בפסטיבל סרטים דקומונטרים,
מה את רוצה להעביר לתלמידים שלך, היא שואלת.
היתי רוצה שיהיו מקשיבים יותר ממגיבים,
שיקחו את הגוף שלהם איתם לכל מקום
ושידעו לזהות ביקורת והתנגדות במבט שלהם, בשיחה הפנימית,
התשובה נשלפה החוצה כאילו חיכתה בפתח לשאלה,
ואת חושבת שזה עובר? איתי כבר 18 שנה שואלת,
לא בטוחה, מתפרץ ממני. אנחנו מחייכות, היא מרגישה שכן,
אני מגלה שאני בתסכול מקומי עם אחת שלא מצליחה להיפטר
מהקולות הנוקשים בפנים, אבל זה לא נגמר שם.
אני הולכת עם השאלה יומיים, היא עולה מידי פעם מגיעה לדייק
ולעדכן אותי, אני לא כאן בשביל תנוחה מסויימת, אני מעבירה כוונה,
כוח, מסר.
אני חוקרת ומבררת עם עצמי, לפני הכל ראיתי בבהירות ש
בין מה שמישהו מלמד למה שמישהו אחר לומד יש פער,
בלתי ניתן לגישור.
ידע אפשר להעביר אבל לימוד עצמי הוא תהליך פנימי מורכב,
נסתר ובלתי צפוי. לוקח זמן להבין תהליכים עדינים שנרקמים בזהירות
תוך התמודדות עם כאבים וגבולות, איפוק וריכוז, פתיחה ושחרור..
אז כן. מה שאני מבקשת להעביר עובר למי שבא כדי לקבל,
בזמן פנימי שלו, מחלחל, מרווח, פותח, מחבר, משקיט, מייצב..
נבנה לאט לאט. אנחנו באים לתרגל. בעיקר להיות. להקשיב.
זה הסוד. הדברים קורים.
מה בא קודם הטקסט המציאות הטקסט המציאות מים מלח מים
הכל כתוב והרשות נתונה מלח מים מלח

חיבוק


פעייה קורעת ומשחררת מודיעה לחיים שהתחלנו
מכינה את הצנרת לנשימה, חיבור להזנה.
תחשבי על המפגש הראשון עם העולם תבנית-אם
לכל המפגשים כולם.
אנחנו צריכים שיראו וישמעו אותנו כדי להתקיים.
הצורך בחיבוק נולד איתנו. אנחנו צריכים שיקבלו
אותנו כמו שאנחנו בלי שנצטרך להוכיח ולהצדיק
את עצמנו כראויים. לפעמים דווקא האנשים הכי קרובים
לא מצליחים להגיד כמה טוב לי שאת בחיים שלי.
ואנחנו נעשה כמעט הכל
כדי לזכות במקום חם ובטוח.
זה מרשם לכישלון
בעצם. אי אפשר להסביר ולא צריך להצדיק דבר
מתחת לקליפות מתגלה מי שאינו שבוי בחיצוני.
לא את העולם צריך לספק ולא לו להזכיר
שאנחנו, עם הבכי, עם הצעקה, ראויים כמו שאנחנו