להגיד את עצמנו זה החופש


ראיתי השבוע סרט על טומי קולדוול, מטפס חופשי על מדרונות תלולים, בחר לעצמו לטפס על מצוק אימתני במיוחד. הוא נתלה עם קצה האצבע שלו על זיז פצפון, מחפש סדק להאחז עם הבהונות על סלע תלול בגובה 900 מטר. המצלמה מלווה אותו שש שנים מתכונן לקראת החלום שלו, אתגר מוזר, מטורף לחלוטין, מסוכן בעליל, ומתעדת את החוויה עצמה. צופה מהצד לא יכול להבין. מדובר על חלום, על חיים, על אנדרנלין, עלהסיבה לקום בבוקר, על משהו שיחזיק אותך בחיים, על התמסרות למשהו, שלא מפסיק לאתגר אותך, שמרים אותך מעל הכאבים, שנותן להם משמעות או פייר פייט.. וחייכתי. אוהבת סיפורים וסרטים מהסוג הזה, אני עצמי לא כזאת ספורטאית אבל זה בעצם מה שעשיתי. הלכתי על החלום שלי. חקרתי להכיר ולדעת את עצמי. דלת נפתחה בהפתעה, נכנסתי בפתח, לא היתה בי שאלה. הקדשתי את החיים שלי למסע הפנימי. אני אדם אינטימי, הפרטיות נכונה לי גם בעולם בו הצורך להראות משווע לשמיים, בעצם הצורך לשתף נובע מעצם הסיפור, שחרג מגבולות הפרטי. חשבתי לכתוב ספר, להשאיר סימני דרך לאלה שהולכים, אבל מה שקרה בתוך המציאות, במקביל למחקר הטריטוריה הפנימית, עדיין בי מפריע לו להיכתב. וגם קצת די נמאס לי מעצמי ומהסיפור. רוצה שמישהו יוציא אותו ממני. יגלה אותו בשאלות, בעניין, בסקרנות, בפתיחות. בינתיים החלטתי להעיז לנשנש כאן בבלוגשלי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.