ציירי את הרצפה, היא אמרה, תראי על מה את עומדת

יש לי כפות רגליים.
שוקיים. ירכיים.
יש לי אגן. יש לי בטן
רכה וחזקה. יש לי לב.
כליות. כבד. ראות.
יש לי עיניים.
אני מציירת פה. הוא אומר
אין לי גב

אני הראשונה להגיד תודה. כמו מים תודה.
הראשונה לסליחה. מאמינה בכוחה.
הראשונה להאמין באהבה. יודעת שהיא יכולה.

אני לא הראשונה שהתביישה במה שקרה לה
והאשימה את עצמה. לא הראשונה שהתביישה
בעצמה על מה שקרה לה ולא הפסיקה לחפש
איך ובמה היא אשמה.

לא הראשונה שניסתה לשים את ה_דבר בצד,
לא לתת לו להשתלט
ולקיים חיים במקביל. כאילו זה לא קורה (?!

לא הראשונה רואה טעות מתגבשת למציאות.
עיוות שנעשה ״אמת״.

לא הראשונה שהבינה שלהגיד את עצמנו במילים
זאת מחוייבות.
זה לא לוותר. לא להתבייש. לא להתחבא. לא למות.
להגיד את עצמנו זה לחיות את החיים במציאות.

לא ראשונה להבין שלהסתיר מאחרים
זאת לא התחשבות, זה להרעיב את היחסים.

לא ראשונה שניסתה להגיד מה קורה לה
והחברה סתמה והשתיקה. דנה. התגוננה והאשימה.
בעצם פחדה בעצמה. לא אחד הצטרף לצד התוקף.

לא הראשונה שבנתה חיים חדשים, טובים ויפים.
ורקמה קשרים משמעותיים, ורגעים מופלאים
וכל הזמן פגיעה פעורה, נוגסת בה. נפש המעכלת
פגיעה גדולה מידיי, נופחת גזים, בלי להתחשב.
הופכת אותך להדק. כל הזמן דרוכה.

לא הראשונה ששכפלה ושחזרה והדהדה
את הפגיעה.נטישה.דחיה.אשמה.בושה.
שממשיכה להתרחש כל הזמן. כל יום. כל רגע.
בכל המקומות שלא הצליחו להיפגש.

לא הראשונה שעמדה חסרת אונים מול
דלת נעולה.
חוסר היכולת להגיב מול מצב בלתינסבל ומתמשך
ואי אפשר להילחם בו ואי אפשר לברוח ממנו,
כיבוש.תחושה מתסכלת.איומה.

לא הראשונה לחשוב שהשתלשלות האירועים
אינה מסתכמת כעניין פרטי מנותק מחברה ותרבות.

לא אשמה. אפשר להמשיך. לחיותבלי להתבייש.
זה מה שיש. הפחד מת.

היו שהספידו מוקדם מידיי. המציאות כמו שהיא,
חנקה אותי. היתי חייבת לשנות גישה כדי להמשיך.
מוכרחה להתרחב. הבחוץ תקוע. חייבת לשנות בפנים.
היתי חייבת להרוג את הטראומה.
נכנסתי לכל המקומות הצרים והאפלים ויצאתי מהם
חזקה ושמחה. הכרתי אותה מבפנים והיא גידלה בי
מרחב מבין ויכולות חדשות להודות. להגיד בקול.
להמשיך.לאהוב.להיות.אני.

אני לא הראשונה שהשתמשה באובדן כמניע לצמיחה
והתפתחות. צריך לעשות כל מה שצריך לעשות כדי להמשיך
במקום שאי אפשר להמשיך. זאת אהבת הקיום,אלוהים.

לא הראשונה שמרגישה שהמציאות, כמו שהיא כעת,
לא משקפת אותה. אני פועלת ממעמקי קיומי כאדם,
מרגישה שהעולם מבקש לשמוע, המילים הן התחלה
של תהליך, של דיאלוג. מנסה לא להפריע לדברים
להיאמר בקול. יושר וישירות מבריאים חברהותרבות.
הדיבור לא מרפא כמו שצריך לרפא את הדיבור.

אנחנו כאן ביחד חולקים קיום מופלא אחד בכל הרגעים.
כולנו משפיעים. כולנו מושפעים. הכל מבקש ביחד.
החיים מארחים אותנו, באנו לאהוב. לכבד את החיים.
לא כאן לסבול, באנו להנות מהקיום

גם על רצפה עקומה אפשר לרקוד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.