שלום פנימי הוא התחלה של עולם תקין


בשכונה בה אני מתגוררת במרכז העיר יש ריבוי של
מפורסמים, תופעה אנתרופולוגית מעניינת לכשעצמה.
חשיבות עצמית מוגדלת עושה אותנו יותר פגיעים.
פגיעות אינה מעידה על רגישות כמו על חולשה פנימית
ואיכשהו היא תמיד מתקיפה.

הבוקר בין הקופה לערמת קרואסונים פגשתי שכנה
תלמידה בעבר, אנחנו מגששות גשר במילים אחרי
שגרת מחמאות את יודעת למה עזבתי היא אומרת,
בגלל הפחדים. אני לא יודעת אבל מה זה חשוב עכשיו?
את יכולה לחזור. מה שהיה היה. והיא
נכנסת לי בדברים: ״תשתקי. אל תנאמי לי,
אני מכירה אותך״. כך היא מעיזה (!?) טוב היא
באמת מפורסמת:) ככה על הבוקר?!
לא שהיתי מסכימה לבלוע את זה בצהריים.

פעם היתי נחנקת, מתכווצת, מתביישת,
מרגישה אשמה, מבוכה, מה לא?
היום לא.
הרי סופסוף למדתי להגיד את עצמי.

״אל תשתיקי אותי. אני לא נואמת ואת לא באמת
מכירה אותי כמו שנדמה לך״ חייכתי אליה
תשובה מלאה בנחת.
כל אחת בקופה שלה, אני פונה אליה כשאני מסיימת
כי באמת סערת הרגשות כאן לא לעניין
ולא היתה לאף אחת כזאת כוונה.
אני לא רגילה שצועקים עלי, היא מלמלה בלחש,
הסתכלתי עליה, נדהמת!
והיא, יצאה את החנות בדמעות

ואני, לא מאמינה! איך היא הפכה הכל בשניה!

כבר נתקלתי
וזה כלכך מהיר ולא צפוי שאי אפשר לקחת כאן אחריות.
או לעצור את דהירת הרכבת או לשנות לה את המסלול.

עלבון חסר אחיזה בעליל, מוליד כעס והאשמה
שילכו ויתגבשו ויתֿפסו כאמת
שתלך ותתאבן.
בבל.

בורות ועיוורון אמר בודהה וצדק.
מלא #כאב_סתם בעולם שלנו.
סותם את הצנרת, מרעיל את הנשימה אוטם לב.
מרחיק. מפריד. מכאיב.

אפשר אחרת.
מתוך שלום פנימי באים בכבוד אחד אל השני.

התמסרות הכרחית


קשוחה אמרו אני רק מזכירה
רק בזכות משמעת והקפדה ממושכת
אפשר להגיע להיות מה שאנחנו
אמורים להיות.
בזכות מסירות בלתי מתפשרת
לתהליך פתיחה אינסופי,
חיבור למהות נצחית, ואהבה
בלתי תלויה בזמן ומקום,
מצמיחים שורשים וכנפיים.
התמסרות למשהו גדול מאיתנו
רק היא יכולה לעשות אותנו מקום
רחב ויציב, עמיד בשינויים ומסוגל להכיל.

עכשיו אומרים כל מיני דברים,
קודם הרגשתנו.
עכשיו מנומסים, קודם נגענו בחיים.
עכשיו מפרשים, קודם היינו הטקסט עצמו.

גוף חכם שכל מרגיש


הלימוד אינו תאורטי. אנחנו לומדים מחוויה, מניסיון.
בין מה שמלמדים למה שלומדים, יש קשר עקיף.
לוקח זמן להבנה להתגבש למילים. במיוחד בימנו
ידע מציף ושוטף ללא הרף. לא מספק את התשובות
החשובות לחיים. איך להתמיד, איך להקשיב,
איך להיות חברים, איך להתמודד עם אובדן ומשבר,
איך להסכים, איך לעזוב, איך להגיד את עצמנו,

לא חסר ידע, כל מה שאפשר לצטט ולדקלם,
להתכתב ולהוכיח,
מודעות מדברת אל הצד המרגיש שלנו.
על מחשבות הישנות בקרקעית הקיום,
על חלונות זוהרים אל אופק מחייך.
על היכולת להתעמת עם כל מה שצריך במציאות
על הרחבת תחום האחריות.
הלימוד מחלחל פנימה בחשאי.
מאחורי המילים הוא מתגנב, תהליכים עדינים
ומורכבים
נרקמים הרבה לפני שאפשר לעצב מהן אמירה
מגובשת.
לאורך שנים. הלימוד קורה בשקט. בתנועה. תוך כדי.
משהו נפתח משהו מתעורר, משהו מובן, מתבהר,
מתאפשר, מחבר,
משהו מסכים. משהו מניח.

החופש להיות


העניין הזה, לא לקחת אישית,
המפתח לחופש,
לא נשמע כלכך אטרקטיבי
ובוודאי לא כשמבינים כמה צריך להתעמת
כדי להשיג.
אבל גם חופש
לא נשמע כלכך אטרקטיבי היום
וברור ש יש עוד דרכים להגיע.
(הדרך הזאת מגיעה מהמזרח הרחוק.)
תודעה מלאה בעצמה היא כמו בית
עם קירות בטון חוצצים.
תודעה שקטה היא כמו מקום עם קירות מזכוכית,
משקפים את מה שיש, בזויות מסוימות של השמש.
לפעמים יותר מרהיב לפעמים פחות.

על הלימוד וההוראה והסוד


בסוף הסרט כתוביות רצות על המסך אנחנו עדיין יושבות
מחכות שהאולם יתרוקן, בפסטיבל סרטים דקומונטרים,
מה את רוצה להעביר לתלמידים שלך, היא שואלת.
היתי רוצה שיהיו מקשיבים יותר ממגיבים,
שיקחו את הגוף שלהם איתם לכל מקום
ושידעו לזהות ביקורת והתנגדות במבט שלהם, בשיחה הפנימית,
התשובה נשלפה החוצה כאילו חיכתה בפתח לשאלה,
ואת חושבת שזה עובר? איתי כבר 18 שנה שואלת,
לא בטוחה, מתפרץ ממני. אנחנו מחייכות, היא מרגישה שכן,
אני מגלה שאני בתסכול מקומי עם אחת שלא מצליחה להיפטר
מהקולות הנוקשים בפנים, אבל זה לא נגמר שם.
אני הולכת עם השאלה יומיים, היא עולה מידי פעם מגיעה לדייק
ולעדכן אותי, אני לא כאן בשביל תנוחה מסויימת, אני מעבירה כוונה,
כוח, מסר.
אני חוקרת ומבררת עם עצמי, לפני הכל ראיתי בבהירות ש
בין מה שמישהו מלמד למה שמישהו אחר לומד יש פער,
בלתי ניתן לגישור.
ידע אפשר להעביר אבל לימוד עצמי הוא תהליך פנימי מורכב,
נסתר ובלתי צפוי. לוקח זמן להבין תהליכים עדינים שנרקמים בזהירות
תוך התמודדות עם כאבים וגבולות, איפוק וריכוז, פתיחה ושחרור..
אז כן. מה שאני מבקשת להעביר עובר למי שבא כדי לקבל,
בזמן פנימי שלו, מחלחל, מרווח, פותח, מחבר, משקיט, מייצב..
נבנה לאט לאט. אנחנו באים לתרגל. בעיקר להיות. להקשיב.
זה הסוד. הדברים קורים.
מה בא קודם הטקסט המציאות הטקסט המציאות מים מלח מים
הכל כתוב והרשות נתונה מלח מים מלח

חיבוק


פעייה קורעת ומשחררת מודיעה לחיים שהתחלנו
מכינה את הצנרת לנשימה, חיבור להזנה.
תחשבי על המפגש הראשון עם העולם תבנית-אם
לכל המפגשים כולם.
אנחנו צריכים שיראו וישמעו אותנו כדי להתקיים.
הצורך בחיבוק נולד איתנו. אנחנו צריכים שיקבלו
אותנו כמו שאנחנו בלי שנצטרך להוכיח ולהצדיק
את עצמנו כראויים. לפעמים דווקא האנשים הכי קרובים
לא מצליחים להגיד כמה טוב לי שאת בחיים שלי.
ואנחנו נעשה כמעט הכל
כדי לזכות במקום חם ובטוח.
זה מרשם לכישלון
בעצם. אי אפשר להסביר ולא צריך להצדיק דבר
מתחת לקליפות מתגלה מי שאינו שבוי בחיצוני.
לא את העולם צריך לספק ולא לו להזכיר
שאנחנו, עם הבכי, עם הצעקה, ראויים כמו שאנחנו

הקשבה נותנת לנו כוח


יש שכל חושב ושכל מקשיב.
בהשכל המקשיב, השכל החושב מרגיע.
כשהשכל החושב נרגע, השכל המקשיב שומע
גם דברים אחרים.
אין מלחמה ביניהם. זה להוסיף, לא להחליף.

יש משרוקית עם צליל שאתה לא שומע ובכל זאת
הכלב בא בריצה מקצה הפארק.
אתה יכול להכחיש את זה? לא.
להסביר את זה? לא ממש. רק תאורטית אבל אם נניח
אתה מזיז מחיצה באוזן ופתאום אתה בעצמך שומע
את השריקה, עכשיו אתה מבין את הקשר
בין הנשיפה שלך לריצה שלו אליך.
או בין השאיפה)

שמת לב כמה אהבה מפחידה? ו חופש?
לא מוזר? לא. זה לא אישי. זה מה שקורה במציאות
תסתכל סביב. אנחנו מפחדים להיות לבד.
מפחדים לאהוב. מפחדים להיות ביחד.
מפחדים להיפתח. לא מעיזים להתחבר.
מפחדים להיפרד. מפחדים להודות.
מפחדים לסלוח. מפחדים לאהוב את עצמנו.
זה לא אישי זה מה שקורה במציאות.

יש את השכל המקשיב ואת השכל החושב,
שהוא כדרך העולם הדואלי, מורכב משניים
חלק אחד מסתיר מקצועי, מעוצב ומנוסח לתפארת
וחלק אחר המגיב, מגיח או גולש בלי התראה
מוקדמת.
כשהחלק המסתיר לומד להגיד את עצמו,
הוא גם יכול להקשיב לשכל המגיב, לתת לו מקום,
עד שיתאיין.
לשכל המקשיב עצמו אין הפוך להשלים,
הוא כוח מעל הדואליות.

יחסים אנכיים הם משענת


אתה חוצה את שדה הצורה והזמן,
עובר בשער, מתחת לצבע פנה שמאלה
ממול, מעבר לקוצים ולזכרונות, תראה
את ההר. לכן אני מדברת על יחסים אנכיים,
אין ברירה בממלכת ההפכים, כשהיא יורדת
מהשחֿקים על הברכיים, זה פיק. לך תבין..
התמסרות, נאמנות, הן בינינו לבין עצמנו,
כך האינסופי פוגש את הסופי. היתי רוצה
שהביטחון יהיה צרוב בעצמות המבנה כמו
הנאמנות. לא כל דבר צריך לקבל גוף, תרגיע
מה שקורה במציאות לא קובע את הרגש.
הוא נובע מ ומוחזק ב אינסוף זה לא לחלשים.
קצרים קורים לפני שסובלים מספיק כדי לדעת
מה מרגישה אמת. להסכים למשהו גדול מאיתנו
זה להסכים למשהו לא ידוע, ברור שהרצף מאויים,
אנחנו צריכים אנך להישען עליו, אנך למרחב
שהוא בעצם מנעד שלומד לנגן את עצמו.
בין פסגה לתהום אנחנו נותנים לאינסוף לצייר איתנו
תנועות חיים. שרופים על הקצוות.תודה.
הכי חשובה אמת, ללא ספק. זאת משימה
להכיל את השוליים אחד של השני בלי לגלוש
מהטעם הטוב. המופלא לא אמור היה להחזיק
את היופי במציאות, אנחנו כאן לעשות מרכבה
מהסדקים. בוא נניח את זה לרגע, על הרצפה,
בזהירות, בוא תסתכל על זה מכאן, חשוב שנבין
שהקונקרטי לא יכול להיות, כמעט אף פעם,
כל התשובה. תודה על זה אור. תראה את היש.
אנחנו נותנים לזה גוף גם כשאנחנו רק מקשיבים.
אתה יכול להיות בשקט, אני לא מכאן,
אני לא הולכת לשום מקום

האומץ לרגש את החיים


הולכת סביב סביב בתוך הרגיל. לא מתעמתת, זה עיקרון מושכל,
הרגל נוח. מעדיפה לסגור תריס, לשנות נושא, לשתות כוס יין.
מיומנת בדילוגים, ב לא לדרוך על הקווים, די טובה בלדבר על,
להסתתר אחרי ניסוח, רק לא מעיזה להגיד מה את מרגישה.
ופתאום יום אחד את מתקשה להסביר לעצמך למה בעצם את מסתירה את עצמך?
או של מי החיים האלה לעזאזל?
כן, נכון, צריך קצת יותר מסדק בחומות ההגנה, אבל אחרי שהבנת שהן לא באמת
שומרות עליך מפני מה אחרים יגידו או יחשבו ומצד שני גם לא שומרות עליך
מפני הביקורת וצורות הביטוי הפוגעניות שנכנסות בך פנימה ומהדהדות,
השכל הזה כבר לא עושה בך הגיון.
את מתחילה להבין כי עדינות אינה חולשה. למה להסתיר או להרדים אותה?
מוצאת שהיא הרחבה של מנעד, שלך, של חווית החיים.
זה קורה בהדרגה לא בבת אחת, בכל אופן זאת מהפכה, להעיז
לעשות את התנועות שלך על פי מה שאת מרגישה
גם כשהתוצאה אינה בשליטתך.
להגיד, לגעת, לפגוש, ליפול, להיכשל, לקום, לשנות,
פתאום כל התנועות של להיות קוסמות לך יותר מלהתבייש, להאשים,
להסתיר עצמך ולחשוש שהאמת שלך תרחיק מישהו ממך.
(שיתרחק.
את מתאהבת בעצמך ובחיים, מצאת שלחיות זה להעיז,
ואת אוהבת.
מעדיפה חיים בצבעים וריגושים על פני חיים כבושים ומוחמצים.
אהבה היא המדידה שלך ואת מרשה לעצמך להיות מה שאת מרגישה
ולתת לקרובים לך לראות אותך וזה בסדר מי שהולך.
וזה בסדר להיפגע, זה חולף (ולא פעם מצליח לגדל בך כוחות)
בכל אופן זה לא הכיווץ שהיית, את חיה מתוך אומץ ועוצמה.
מסוגלת. לא מעוכה.

יש לנו חיים וצריך להעיז לחיות אותם. כנות היא יכולת מרגשת.
טוב ויפה להיפתח ולשתף, רק תבדקי קודם טוב טוב בפני מי (!)
האומץ לא נמדד במידת החשיפה, השינוי נעוץ בהסכמה
להרגיש מה שאת מרגישה ולהגיד מה את חושבת.

באהבה כלהחלקים משתתפים


אנחנו מחזקים את הגוף להכיל שמחה
מוזר אולי להגיד, לעצבות אנחנו רגילים.

מדהים מה אפשר לעשות עם כל החלקים האבודים שלנו.

משתפת באהבה מהידע והניסיון בשבילי החיים
על המזרון
ויש משתתפים לאהבה
מדהים מה אפשר לעשות עם כל החלקים שנמצאים.