האישית יוצאת מהכלל ואליו


אי אפשר לקרוא למידת היכולת
להכיל את הביקורת בלי להתפוצץ,
אהבה.
כל ביקורת מורידה טיפה מהאהבה.
הקושי להשלים עם עצמנו מתבטא ביחסים.
בחלקיות שלהם, ביחסיות שאנחנו מתנים.
הקושי שלנו מתהפך לקלות וויתור על אחרים.
מי שמתווכח עם הפערים בסוף נכנע להם.
צריך להיות יותר חכמים, צריך להשלים
איתם וביניהם
אהבה קיימת
מי שרוצה להרגיש הופך לכלי
עושה לה מקום להיות
מודה, לא מבקש.
כל מבט ביקורתי מצר את המרחב שלה לנשום.
הוצאת הבסדר / לא-בסדר מהמשחק,
מצליחה להשיג: איזון, פתיחות, תיאום: אהבה.
והאישית יוצאת מהכלל ואליו.

הרהורי בוקר


הַחַיִּים מַזְכִּירִים לָנוּ כַּמָּה שֶׁבְּרִירִים וּפְגִיעִים
אֲנַחְנוּ.
צִיר הַזְּמַן מְלַמֵּד אוֹתָנוּ, בְּנֵי תְּמוּתָה
מוֹעֲדִים לִטְעוֹת.
מָה שֶׁטבְעו לְהוֹפִיעַ טבְעו לְהֵעָלֵם. בְּרֶגַע בָּהִיר
מְבִינִים
ש לַמֻּפְלָא אֵין מִלִּים, הוּא זֶרַע הַגַּעֲגוּעַ.
בְּנֵי אָדָם אֲנַחְנוּ, רוֹצִים לֶאֱהֹב, מִישֶׁהוּ צָרִיךְ
לִסְלֹחַ לָנוּ.

בונים ומפרקים

חוטים של יוגה

Screen Shot 2014-03-22 at 3.08.58 PM

אם לא תפרקי מבנים ישנים, איך תמצאי את הרצון והכוח
לבנות מבנים אחרים יותר טובים, מעודכנים?
אם לא תשברי את מה שיש (מתוך נוחיות, פחד, הרגל)
תמצאי את עצמך מתכווצת ומתעייפת
מאבדת כוחות חיים והשמחה.

את רוצה להתרגש. להתחדש. את לא נשברת,
זה רק נראה כך.
תבניות והרגלים, מבנים ואופנים מוכרים נשברים.
נכון זה מטלטל. כי את מתרחבת, אל תעשי מהישן והמוכר
אלילים.
הכל כל הזמן משתנה. את נותנת לשינוי מקום.
בואי. תנשמי. אל תפחדי

התהליך עושה אותך יותר איטית וקשובה
משהו מרגש בהיסוס שבחידוש. את מתקרבת אל עצמך.
המציאות מתפשטת מצללים ארוכים
תעיזי. בואי. תנשמי.

בונה ומפרקת דרך השינויים, צומחת ופורחת.
לא מפחדת מהם. לא מפחדת מעצמך
לא מפחדת מהאמת. לא מפחדת לפחד.
נושמת. לומדת לרקוד עם המציאות.
אוהבת. החיים מלמדים אותנו צניעות.

View original post

קצת על הלימוד והמורה

חוטים של יוגה

P1030009

התרגול מבוסס על נוכחות.
הלימוד אינו ידע נרכש אלא גילוי והבנה מתוך חוויה
אישית.
מי שהגיע לאני האמיתי שלו יכול להוביל אחר
לאני האמיתי שלו.
מורה בא מניסיון אישי. באהבה רחבה.
ניצח במלחמה בין האישי ללא-אישי. מצא מקום שלם עם עצמו,
פנוי ומכוון לטובת הזולת.
הנתינה היא צורך קיומי בלתי נפרד מתחושת המציאה.
צינור לאהבה אינסופית.

הלימוד אינטימי, הוא נוגע בכל המישורים
גוף, נפש, אישיות, רוח.
הכוונה להכיר את עצמנו ולפתח את הפוטנציאל האישי.
לאהוב את עצמנו ואת החיים שלנו
לא לפחד מהאמת, לא לפחד להתעמת עם מה שצריך.

החיבור ביניהם עמוק בנפש וגבוה ברוח
במישור המציאות מתרגלים מה שצריך.
לומדים ללמוד, המורה מלמד בעצם מהותו.

כל אחד זקוק לעידוד
כל אחד זקוק לתמיכה
כל אחד זקוק לתזכורת

בשדה מוגן התלמיד מסכים לעזוב את הביקורתיות
וההתנגדות, מעיז להסתכל על הדברים במבט רחב.
מרגיש בטוח ללמוד, לטעות, להצליח, ליפול, להיפתח,
להרפות.

תלמיד משתדל לא להוריד את המורה לדרגה שלו
אלא לעלות…

View original post 42 מילים נוספות

הזמן מבקש


אנחנו הולכים על פי תהום עד שלא
נופלים לא חושבים עלזה, לא מרגישים,
לא רואים אותה.
אני. אתה. את. היא. הם. כולנו
הולכים על השפה והתהום עמוקה.
זאת התקופה, נופלים כדי להבין.
תנועת החיים עכשיו בזמן. אנחנו נדרשים
להביא אור מהאפלה, להצמיח מעצמנו
חדש, מלא יותר. טוב יותר. אמיתי יותר.
הנפילה, בגוון אישי, היא שער לגדילה.
עצם העניין אינו אישי זאת התקופה,
היא דורשת מאיתנו יותר, מבקשת שנחזור
להיות מי שאנחנו. להתעורר. להתפשט
מהתדמיות. להביא מעצמנו יותר. להקשיב
לאחרים. להעיז להרגיש. להגיד את עצמנו.
להיות יותר טובים.

בשבילי זה אומר להרחיב את עצמי,
להיות מרחב מכיל את המורכבות והשינויים.
לפתח שיוויון נפש. לרווח ביני לבין המחשבות
ולהגביל את הרגשות השליליים מכל הסוגים.

למצוא כוח לא-אישי הנושם בנו, זה אומר
להפסיק לחכות או לבקש ולהגיד תודה
על היש

אייך ?

דלת
את מסכימה לו לראות אותך.
פעם חשבנו שמורה מראה את הדרך,
אותך, את המקום בו את נמצאת,
הוא לא ואל תבקשי ממנו,
זאת השיגי בעצמך.
את יוצרת את הדימוי שלך בעצמך
כל יום מחדש, מגדירה את המרחב שלך.

אם את רוצה ללמוד
את צריכה לרצות שהמורה
ירצה ללמד אותך.
כשאת מסתירה ממנו, כלומר
את לא מסכימה שיראה אותך,
לא משנה מאיזו סיבה, בעצם
את מפטרת אותו מתפקידו
(זה לא אומר שהוא לא רואה.)
את מכתירה ומדיחה, בינך לבינך.
מורה הוא לא תפקיד הוא מקום
בתוך החיים.
הוא שאלה נצחית: אייך?

אם את רוצה להימצא את יכולה.

מורה משאיר את הדלת פתוחה.

לאור התרגול

התרגול מביא לגוף שמחה.
הגוף מעביר אותה לנפש
הנפש נזכרת שבתוך כל הקושי
היא עדיין שלמה כמו תכשיט נוצץ.
הסבל נעלם ונשכח כמו חלום רע.

המילים צריכות להוביל לשינוי פנימי


׳תתנתקי מכל מי/מה שלא עושה לך טוב׳
היום אומרים, אני לא מבינה את זה ככה.
את מתרחקת ומתנתקת מחלקים שלך, בעצם
את מקבלת הזדמנות במציאות. לעמוד מול
משהו בך שאת צריכה ללמוד
סבלנות, כעס, איפוק, ביטוי, להפסיק לשפוט,
לא לקחת אישית, לא להכניס פנימה, להכיל,
אינסוף למה שצריך ואפשר. אני לא מאמינה
בפרידות וניתוקים, המשקעים הלאפתורים
אוסרים אותנו.
זאת הזמנה להירפא והזדמנות לגדול.
תנשמי
אפשר להמשיך להפריד ולנתק, לסגור ולחסום
אבל זה פוגע בכוח החיים. מצמצם את העולם.
מייבש יחסים. ממלא את הריאות פחד. מכווץ
את השמיים.
לא יותר נעים לחשוב שאנחנו חלק משלם
מופלא אחד גדול ומשתנה?!
תעיזי
אנחנו צריכים להתעלות מעל האישי כדי
לממש את הפוטנציאל.
להפריד את המבט, להכליל בו את הזולת
ולפתוח חלון

האושר העיקרי שהחיים מעניקים לנו
הוא להרשות לעצמנו להגשים את עצמנו,
כלומר לאהוב את עצמנו ואת החיים שלנו.
בֿדרך צריך להתעמת עם כל מה שצריך להתעמת.
מחזירה את הכוח שלך לעצמך. זאת אהבה.

האושר נמצא במישור אחר מהסבל.

המילים צריכות להוביל לשינוי פנימי.

^צודקקת. יש א נשים ומקומות, שומר נפשו ירחק.
אני מתכוונת לגישה רחבה למציאות ובעיקר לעצמך.

מורכבות מתגלה בשקט


נפגעת? קחי בחשבון שגם הצד השני נפגע.
צאי רגע מהאישי ותסתכלי, אם יש פגיעה,
יש פגיעה.
לא משנה מי פגע במי קודם, יש פגיעה.
מה עושים עכשיו? תנשמי.
תחזירי את הכוח שלך אליך, כלומר תעיזי.
בואי מאהבה. לא ממקום פגוע או פוגע.
תשני את השיחה, את התדר.

יד מכה את השולחן. הוא נפגע?
אני לא יודעת אבל יכולה ללמוד ממנו
לא להכניס את הפגיעה פנימה.
הוא גם לא מגיב מתוך פגיעה.
(מסתכלת על חוסן, לא אטימות..
היד שהיכתה נפגעה? כן, היא מרגישה
את המכה.

תחזירי את הכוח שלך אליך. אל תתני אותו
לאף אחד אחר, גם לא לקולות הפגועים, מאשימים,
סובלים, מפחדים, מקנאים, מתביישים, שופטים,
אוסרים,, בך.
כמו בתרגול (חשוב לתרגל כדי לבנות מסוגלות)
בישיבה שקטה, אחרי כמה רגעים את מרגישה
רצון להתגרד, את לא נותנת לו כוח, את נותנת
את הכוח שלך להחלטה לא לזוז.

כל סיפור הוא תודעה והכוונתה כלומר
היחס שלי קובע את התמונה והאווירה הפנימית,
המחשבות והרגשות מתורגמות למציאות.
נעלבת ממישהו, בעצם נתנת לו כוח להעליב אותך.
מחזירה את הכוח שלך לעצמך: זאת אהבה.
הוא אמר מה שאמר. את שומעת, לא נעלבת, תעיזי.

תסתכלי, את מרשה לעצמך לחשוב מחשבות
שאת לא מצליחה לחזור מהן. היתי נזהרת
גם עם הרגש. שימי לב, לחזור ממואהבות,
נראה כה טבעי ולחזור מפגיעה או עלבון
כמעט לא בא בחשבון. זה לא הגיוני, זה מוכר.

כמו שאנחנו רגילים, (במערב) אם אני נפגעת
זאת ה׳אמת׳, אנחנו לומדים להבין שבעצם
זאת הזדהות עם מחשבה ורגש רגעי, אישי,
שאם יוצאים מהחויה האישית למבט רחב יותר,
אפשר
להכיל את המצב ולעצור את הפגיעה בעצמנו
ובעולם.
לא להסתיר אותה בפנים. פגיעה היא פגיעה,
בפנים היא ממשיכה לפגוע. צריך להמיס אותה
ממש ולחלוטין. ואפשר, אם מסכימים להחליף
את השפה מאשמה לאחריות. פנימה או החוצה
אשמה היא אשמה. אחריות מחזירה את הכוח שלנו
לעצמנו.

כשאני נפגעת אני חושבת שזאת ה׳אמת׳ שלי,
זאת לא ׳אמת׳, זה רגש שמופעל ממערך מנטלי מסויים,
זאת הזדהות עם מחשבות ארוגות בכאב הנפרדות.
כולנו צריכים את אותם הדברים בדיוק. כל אחד
בדרכו. תנשמי.
עוצמת הכאב תלויה בעוצמת ההתנגדות
לרגע ההווה. אנחנו לומדים להיות רגישים
למה שצריך לשחרר, לשנות ומה לחדש.
אנחנו כאן ביחד ממציאים את החיים שלנו.
תחזירי את הכוח שלך לעצמך. אל תתני אותו
לזאת שנפגעת, נעלבת, כועסת,, אל תיהי צודקת.
צאי מעצמך.
הריפוי בא ממישור אחר.

בתורות המזרח ה׳עצמי׳ הוא השקט מאחרי
המילים. הוא נצחי, מעבר לאישיות ונסיבות,
הוא לא תלוי. לא מזדקן. החיבור אליו נותן
משענת יציבה לטלטלות החיים, לאפשרויות
מעבר ולשינויים בנו ובמציאות.

תודה וקידה ומחווה לאהבה

חִבּוּרִים גְּבוֹהִים חַיִּים
גַּם אִם
יָדֵנוּ קְצָרוֹת
רָגַלְנוּ כְּבֵדוֹת
וְלִבַּנּוּ
אַיָּלוֹת מְבֹהָלוֹת.

בִּשְׁבִיל הָאַהֲבָה
מוֹפִיעִים
הָעֲקֵבוֹת מִלְּפָנֵינוּ
לֹא מֵאֲחוֹרֵינוּ.

הַמֻּפְלָא הוּא אֶחָד
הַחוּטִים
מֵהֶם אָרוּג הַקִּיּוּם.